הנשימה היא מתנת החיים שלנו, מה שקיבלנו כשנולדנו ונחזיר כשנמשיך הלאה למקום אחר. הנשימה היא המשאב הכי בסיסי שלנו. היא באה איתנו לכל מקום. היא תמיד שם בתוכנו ועבורנו. אבל אנחנו לא נושמים. אנחנו שוכחים לנשום. גם בימים כתיקונם ובמיוחד בימים האלה שלנו, כשהקרקע נשמטה לנו.

אז למה זה קורה לנו בעצם? הנשימה היא מעין כפתור ויסות שבעזרתו אנו חשים את העולם שבחוץ. כאשר אנו רגועים ונינוחים )נניח עם שייק מנגו על החוף הלבן בתאילנד ( – הנשימה תהיה עמוקה וארוכה. כאשר אנחנו חווים איום מבחוץ) נניח אזעקה, מישהו כועס עלינו, דאגה וסטרס (או כאב ופחד מבפנים) פיזי או נפשי (הנטייה הטבעית האינסטנקטיבית שלנו תהיה לכווץ את הגוף ולעצור את הנשימה) קצת כמו מה שקורה לנשימה שלי כשאני נבהלת, או מקבלת מכה חזקה מהשפיץ של השולחן…(כשנולדנו, הנשימה שלנו הייתה חופשיה, רכה ומלאה. עם השנים ובמיוחד בגיל הרך ובילדות כפי שמחקרי הפסיכולוגיה יודעים לספר לנו – אנחנו מעצבים באופן לא מודע את השיריון הגופני והרגשי שלנו.

כל אחד והילדות שהייתה לו. כל אחד והמשפחה בה גדל. כל אחד עם ההגנות והאסטרטגיות שהתגבשו בו על מנת לשרוד את מצבי החיים במשפחה בה גדל. בכל פעם שכאב לי או שנבהלתי, או שהעליבו אותי, צעקו עלי להיות בשקט, וכיוצ״ב – הגוף שלי התכווץ והתקשח והנשימה שלי הצטמצמה ונעשתה שטוחה – על מנת שלא אצטרך לחוש את הכאב.

עכשיו נסו לדמיין את מספר הפעמים הללו מהילדות ועד היום…. בכל פעם עוד קצת כיווץ והתקשחות ועוד הצטמצמות של הנשימה, עד למצב שאצל רובנו האיזור של בית החזה )משכנם של הריאות והלב שלנו( כמעט סגור לחלוטין. וככה אנחנו מסתובבים בעולם – נושמים קטן וסגור, עם גוף מכווץ, על אחת כמה וכמה כשקשה ומאיים גם בחוץ, משתמשים באחוז קטן מאוד מנפח הריאות שלנו, מצמצמים את הנוכחות שלנו בעולם הזה ואת מימוש הפוטנציאל העצמי שלנו.

כמובן שגם היכולת שלנו להרגיש את העולם ואת עצמנו נפגעת מאוד. אז למה לי בעצם לנשום ולהיזכר שיש בתוכי את המפתח אלי? בעולם המערבי שלנו שעושה את הכל כדי שלא נפגוש את עצמנו זו אכן שאלה טובה מאוד. בשבילי הכל התחיל אי שם ב 2020 בימי הקורונה. כשנבהלתי נורא מהעובדה שהעולם נעצר ושאסור להתחבק) זוכרים? (ושאסור להתקהל ושאין לי הופעות. במילים אחרות כל ההגדרה העצמית שלי הוטלה בספק, וזה היה מפחיד. עם זאת, לאט לאט התחלתי להבין שאם העולם ממש נעצר ככה זה לא סתם. חייבת להיות כאן איזושהיא הזדמנות. איזשהוא שיעור. כי באנו לפה ללמוד, את זה אני יודעת.

ומכיוון שלא היו הופעות ולא הייתה עבודה היה לי מללללא זמן פנוי. בעצם זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהיה לי כל כך הרבה זמן פנוי. אפילו טיול אחרי צבא לא עשיתי כי הכל התחיל אצלי מהר ומוקדם ישר אחרי שהשתחררתי מהצבא (להקת בלאגן ובמקביל ״עניין של זמן״). אז איפושהוא בין הסגרים הגעתי לסדנת נשימות במדבר (כמה התרחקנו מעצמנו שאנחנו צריכים ללכת לסדנה כדי ללמוד לנשום) והתאהבתי בכלי העוצמתי הזה שאפשר לי דרכו ובעזרתו ללמוד להכיר את עצמי בדרך חדשה. חיפשתי מורה, מצאתי את נמרוד קאופמן, מורה ומטפל בחסד שמכשיר מטפלים לתרפיה בנשימה. גיליתי עולם שלם שנקרא תרפיה בנשימה, למדתי שנתיים. שנה ראשונה בקורס למטפלים ושנה שניה סטאז׳ כחלק מהצוות של בית הספר. עבודת נשימה היא כלי שיודע להיטיב את הבריאות שלנו – איזון מערכת העצבים, מערכת העיכול והחיסון, שיפור השינה ועוד…ושאפשר דרכו לעשות עבודה של פריקה וריפוי פיזי ונפשי לארועים מסוימים בחיינו שהגוף זוכר, גם עבודת טראומה ואפילו לחקור את התודעה שלנו. פשוט ככה בלי לקחת כלום, רק לעצום עיניים ולנשום.

שני טיפים לנשימה מיטיבה ליומיום:

1. שאיפה ונשיפה באורכים שווים, כמה שיותר לאט, דרך האף בלבד )גם השאיפה וגם הנשיפה (כל פעם נסו להאריך מעט את אורך הנשימה עד לחמש שניות שאיפה וחמש שניות נשיפה. נשימה זו מאזנת את המערכת העצבית שלנו מה שמאפשר לנו לחוש מווסתים יותר, באיזון וביכולת הכלה עצמית של כל מה שמתחולל בתוכנו. טכניקה זו עוזרת להירדם בקלות כשמתרגלים אותה בשכיבה לפני השינה.

2. אורך הנשיפה כפול מאורך השאיפה. לדוגמא- שאיפה באורך שלוש שניות ונשיפה באורך שש שניות. טכניקה זו מעוררת את המערכת הפראסימפתטית שלנו – זו שאחראית על החלמה, עיכול, חיסון ועוד מלא דברים טובים. מכיוון שאנחנו חווים סטרס בחלק ניכר מהזמן המערכת הסימפתטית דלוקה אצלנו יתר על המידה ומאוד זקוקה לאיזון הזה. טכניקה זו מומלצת מאוד בעת חרדה, דאגה, לחץ וגם ככה סתם כדי להרגיע את עצמנו או את היקרים לנו.